מעט מאד , אם בכלל , דובר במהלך מבצע "עופרת יצוקה" על מקומו של המחנך מול תלמידיו בעת ההיא. העיסוק במעשה החינוכי האמיתי בתוך מהלכי המבצע היה מינורי. באורח לא מפתיע תועלה האנרגיה החיובית הטמונה בנו אל העצמת הסולידריות עם ילדי ותושבי הדרום . יש משיכה עצומה להזדהות ולהעצים את ביטויי ההזדהות עם גלעד שליט. באופן יחסי לעוצמת האירועים : זהו החלק הקל , בו צפים ועולים רגשות ההזדהות , אהבת האדם , הדאגה לקרוב למשהו ומישהו שהוא משלך . באופן צפוי , נוצר קונצנזוס מוצק בעם , בין המחנכים ותלמידיהם . קל להסביר , קל לרתום ולהירתם . 8 שנים ספגו יישובי עוטף עזה טילים המכוונים ישירות אל בתי התושבים , בתי הספר והמפעלים. ההתחברות אל הגורל הזה היא מן המובן מאליו .
אולם אתגר החינוך ההומניסטי לו אנו מצווים, איננו נגמר שם . משם הוא מתחיל להיות קשה , מורכב , אך הכרחי . מדינת ישראל יצאה למבצע עם הפעלת כוח צבאי מרבי בלב ליבה של אוכלוסיה אזרחית , עם בסיס מוסרי וצידוקי רחב ביותר. ישנם אלו שיחלקו על המשפט האחרון ויצביעו על סתירות מהותיות בתוכו. הם יערערו ( וזכות הערעור היא לגיטימית ) על המוסריות של תקיפת אזור אזרחי . הם יטילו ספק ( וגם זו זכותם ) בהכרח של הפעלת כוח צבאי כה נרחב . למי שמעיין במחלוקות על הפצצת דרזדן בגרמניה , בפברואר 1945 , הויכוח מוכר יותר , כמו גם מדוגמאות אחרות בהיסטוריה , כולל זו שלנו. בראיון ל"מעריב" , לאחר מבצע "חומת מגן" , אמר שר הביטחון דאז , בנימין בן אליעזר , כי ההחלטה שלא להפציץ מבנים בלב אזור אזרחי , שם הסתתרו אנשי טרור , תבעה קורבן 13 ההרוגים מקרב כוחות צה"ל . העניין הוא שהמחנך איננו פתור מהדיון בזה , ומההשלכות של המבצע עלינו כיהודים וכבני אדם . אנחנו מחנכים את דור ילדי ישראל , חיילי העתיד , שרק החוסן המוסרי שלהם הוא הערובה לעצם הקיום שלנו .
בתמצית , אני מבקש להציג תבנית ובה שני מישורי דיון של המורה מול תלמידיו .
המישור האחד, מהות הסיפור . בניית בסיס הידע והתובנות המרכזיות לגבי סיפור הסכסוך עם ארגון החאמאס . בסיס זה כולל התייחסות להקשרים הרבים החסרים בתודעת הילד לראייה כוללת של המצב , בין ישראל לפלסטינים ובאזור בכלל.
המישור השני , היא ההתמודדות עם הדילמה המוסרית . באלו מגבלות מצויה מדינת ישראל ברצותה למגר את הטרור , ומהן אמות המידה שמנחות אותה בפעולה הזו -
מראש אני מעז לומר כי חובת העיסוק החינוכי חלה גם עם ילדי בית הספר היסודי. תהיות רבות נשמעות אפילו בגני הילדים , לנוכח מה שנצפה במסכי הטלביזיה. סוגיית התאמת אופי הדיון לכל גיל , היא נפרדת ולא אתייחס אליה כאן. המיומנות הנדרשת מכל מורה היא מורכבת , ובין השאר , היא מחייבת אימוץ דיאלוג ושפה המותאמים לגיל התלמידים עליהם הוא מופקד.
בסיס הידע והתובנות של הדור הצעיר בישראל לגבי עומק והרקע לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים לוקה בחסר. אחת הסיבות העיקריות לכך , לטעמי , היא ההימנעות העקבית של מובילי החינוך ותכניות הלימוד מ"לגעת" בנושא . הרגישות הפוליטית , החשש מחידוד המחלוקת ועד לשיאי התלהמות בכתה , גורמים למורים רבים להתרחק מהעיסוק בעניין . עניין שהוא המהותי ביותר והרלבנטי ביותר בהוויה הישראלית. הדחקת מהות הסכסוך בולטת לגבי התקופה שמאז קום המדינה , עת נוצרה בעיה חדשה : הפליטים . כמעט ולא תמצא בספרי הלימוד התמודדות והתייחסות למונח " פלסטיני " , עם הגדרה ברורה ומוסכמת. מי הם - היכן הם - מה זהותם - תלמידים לומדים על החברה הפיאודלית בימי הביניים , ועל המהפכה הצרפתית בעת החדשה , אך אינם מודעים לכך שמחצית מאוכלוסיית רצועת עזה הינם בני דור ראשון , שני ושלישי של פליטי מלחמת העצמאות. אין לילד הישראלי מודעות למה שמתרחש במחנות הפליטים . גם ההיסטוריה הסבוכה של תנועות וארגוני הפלסטינים , תוצרי התגבשות הזהות הפלסטינית האנטי ישראלית , היא מחוץ לתחום . הפצע החברתי שנפער עם רצח יצחק רבין ז"ל ( 1995 ) הביא אמנם לעיסוק חינוכי באיחוי הקרעים וניסיון לבניית הקונצנזוס . אך הוא בכלל לא הביא לברור כלשהו של הנרטיב הפלסטיני.
מן הדין הוא , כי במישור הראשון והבסיסי , ישוב כל מורה אל השתלשלות העניינים ההיסטורית , אל המאבקים והמלחמות עם ארצות ערב שהותירו אותנו במצב שלום או אי לוחמה. אך בד בבד , כיצד הלך העניין הפלסטיני והחריף . כיצד נהיה הטרור הפלסטיני יותר אגרסיבי ופטליסטי. שמוצאו של הטרור הזה הוא דווקא מרצועת עזה של שנות ה 50. אין מנוס מחשיפת בעיית הפליטים במלוא עוצמתה . כך גם את המצב הגיאופוליטי של רצועת עזה מוכת הגורל. אך ישנה גם השתלשלות של משא ומתן , של הידברות, של התדרדרות היציבות הפוליטית ברצועה.
מוכרת לנו היטב הבעיה של עירוב העיסוק בהצגת עובדות עם הבעת דעות . דרך הצגת העובדה או הימנעות מהצגתה , יש בה כבר משום הבעת דעה . על כן, בכל הקשור לסכסוך הישראלי פלסטיני , מעדיפה מערכת החינוך להיות "ניטרלית". היו תקופות בהן הפיקו משרד הביטחון ומשרד החינוך, או מרכז ההסברה, חומרי רקע עדכניים כגון "סקירה חודשית" . חומרים אלה היו בבחינת כלי עזר מאוזן בידי המורה. חסרונם של אלה מותיר את המורה ואת בית הספר מחויבים בעריכה עצמאית ומוקפדת של חומרי רקע, לוחות תאריכים, מפות בהירות עם תרשימים היסטוריים. ולא רק אלה . מחנכים ומחנכות נדרשים לעיסוק ממצה ביחס למהות הטרור, דרכי הפעילות שלו, ההשתרשות שלו בתוך האוכלוסיה כולה, כולל בקרב ילדים ונוער. יתר על כן : בסיס הפעולה של הטרור הוא היישוב האזרחי, בו הוא מוצא מגן וממנו הוא מפעיל בסיסי רקטות וטילים.
בנקודה זו הקושי שלנו כחברה דמוקרטית לעכל ולעצב דרכי תגובה ומאבק . לא כל שכן, להסביר לדור הצעיר . ואני מדגיש: השיח הישראלי מתמקד בעיקר בדרכים כיצד "להסביר לעולם" וכיצד לשמור על "מעמד ישראל" בקרב אומות העולם. השיח הזה מדלג על הבחינה המוסרית של המלחמה בתוך החברה הישראלית עצמה, ובמערכת החינוך בפרט. לאחר "אינתיפאדת אל אקצה" כתב הפרופ' אסא כשר, יו"ר המרכז לאתיקה בירושלים, את "מסמך רוח צה"ל". ראוי שמסמך זה ישמש בסיס לדיון ועיסוק בקרב מחנכים. "רוח צה"ל" מציב סייגים. א' ב' של אדם מוסרי הם הבלמים המנחים אותו בהתנהגותו ומעשיו. לשון המסמך:
" החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה הכל כדי למנוע פגיעה בהם , בכבודם, ברכושם. "
"רוח צה"ל" מטיל מגבלות על הלוחם , כלוחם מקצועי. הוא מזהיר את לוחמי צה"ל להימנע מפגיעה והשפלה של אוכלוסיה אזרחית. יש סביב מושג "טוהר הנשק" , שראשיתו עוד מימות מלחמת העצמאות, הסכמה מלאה שפירושה : קידוש ושמירת חיי אדם קודמים לכל. קודם כל הגנה עצמית וצמצום נפגעים מהצד הישראלי. הסיבה המרכזית למבצע "עופרת יצוקה". ושנית , צמצום סיכון של האחרים, ובעיקר אזרחים.
"מסמך רוח צה"ל" מדבר על הפעלה מידתית של כוח ונשק. על הקפדה ביחס שבין מטרת התקיפה והתוצאות שעשויות לבוא. כן. אין ברירה, אלא לפעול על פי אמות מידה מוסריות וערכיות . ידעו תלמידנו כי למלחמה יש מגבלות . המושגים הפופולאריים כמו "להיכנס בעזה" , לא בבית ספרנו.
במהלך המבצע כתב סגן אלוף במיל. רון שצברג , ראש מטה חטיבת חי"ר , כי
" מבלי משים אנו עלולים להחליק במדרון החלקלק אל עבר מערכת הערכים החמאסית, שמכוונת את טיליה אל לב אוכלוסיה אזרחית בישראל."
הפעלה נחושה של עוצמה צבאית , בצד קוד מוסרי , הם התנאי לא רק להצלחה במלחמה נגד הטרור, אלא גם לקיום הישראלי. משלוח כ 2 מיליון מסרוני סלולר לאזהרת אזרחים מראש על הפצצות , והפצת כרוזי אתראה לאמהות וילדים , הם חלק מסממני החוסן הזה, גם במחיר אובדן יסוד ההפתעה. אין להירתע מהמחשת מקרים בהם נפרץ עיקרון המידתיות , גם אם בשוגג. החוסן המוסרי צריך להיות נידון עוד בבתי הספר, מגיל צעיר, תוך הדגשת מסורת ישראל המשולבת במוסר האוניברסאלי. קל מאד ליצור קונצנזוס והבנה סביב נסיבות המבצע המוכרות. קשה יותר ליצור את השלם.
אבינועם גרנות
ראש מינהל החינוך , עיריית חולון
נכתב ב: 09 .3. 10
ראש מינהל החינוך בעיריית חולון ,
בעל תואר מוסמך בתקשורת , מאוניברסיטת קלארק , בוסטון ,
ותואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדע המדינה , האוניברסיטה העברית .
מייסדם של בתי הספר התיכוניים "מור" מטרו ווסט ו"אביב" ברעננה .
מחבר ספרי לימוד בתורת האזרחות ,
בשליחות : שימש כשליח קהילתי בקהילה היהודית של סינסינטי , אוהיו - סיטי .
לשעבר , חבר מועצת העיר בכפר סבא .
